אבן העזר הלכות פריה ורביה סי' א' סעי ג' (א
) קודם י"ג לא ישא בתשובת מוהרי"ק סי' כ שהשיב ר' יצחק בר יהודא בבן י"א שנה שקידש לו אביו אשה בטבעת ועדים שצריכה גט שמצינו בכ"מ שזכין לאדם שלא בפניו כו' ע"ש ומוהר"אנח בתשובותיו סי' מ"א כתב שראה בס' א' שהי' מי שחשש לסברא זו מוהר"י מינץ הסכים עמו ע"ש. ובתשובת מוהרי"ט חלק אה"ע סי' מ"א האריך שם בסתירת דבר זה וע"ש שהביא ראי' מהא דאמרינן פ"ק דקידושין דף י"ט בעי ריש לקיש מהו שמייע' אדם לבנו קטן בנו אמר רחמנא כל דהו או דלמא בנו דומיא דידי' מה הוא גדול אף בנו גדול אמר ר' זירא ת"ש איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א"כ מצינו אישו' לקטן ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט ליה קרא תיפשוט מיניה דמייעד אמר רב אשי הכא ביבם בן ט' ויום א' הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזיא לי' מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עלי' מתחייב באשת איש קמ"ל וע"ש ומדאמ' ר' זירא א"כ מצינו אישות לקטן אלמא לא משכחת אישות לקטן כלל ואי ס"ד זכין לו כיון דקטן יש לו זכי' מן התורה מצינו אישות לקטן וביעוד גופי' ע"י אביו הוא שמייעדה לבנו ובכסף שקנאה בו בשעה ראשונה אלמא אין לו זכות לקטן אפי' ע"י אביו והאי דאשת קטן מפרש לה רב אשי ביבם בן ט' ויום א' כו' ס"ד דתקנה נמי קמ"ל כפי' תו' שם עכ"ל. וליישב דברי ר"י בר"י נראה דהא דבעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן היינו מדין יעוד דיעוד אפי' בע"כ דידה וע"ש תוס' פ"ק דף ה' ד"ה שכן ישנה בע"כ של אב ובע"כ של בת דהא דאמר לקמן דף י"ט אשר לא יעדה שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קידושין מייעדה ע"ש וכ"כ הרשב"א בחידושיו דאינו צריך לעשות מרצון האב ומרצון הבת רק גזירת הכתוב ביעוד שצריך להודיע' ע"ש וא"כ אי לאו מדין יעוד לא הי' בע"כ ועוד דאפי' ברצון האב וברצון הבת לא מהני לאחר ואפי' הוא גדול כיון דקי"ל דמעות הראשונת לקידושין ניתנו וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' עבדים והמעות הראשונ' דניתנו לקידושין לא ניתנו אלא לדין יעוד לו או לבנו והוא כאומר מעכשיו אם ירצה לייעד וכדאי' בקידושין דף י"ט ע"ש ברש"י ואם ירצה האדון אח"כ לזכות במעות הקידושין לאחר שאינו בתורת יעוד אפי' לגדול ודאי לא מהני כיון שבתחלה לא ניתנו מעות הראשונות לקידושין אלא לתורת יעוד לו או לבנו ואי נימא דבנו קטן אינו בתורת יעוד לא מצי זכי ליה לקידושין דאפי' לגדול אם הוא אחר שאינו בתורת יעוד לא מהני וכן למ"ד מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו ומקדשה במה שנשתייר שוה פרוטה סמוך לשקיעת החמה נמי דעת האב אינו אלא לדין יעוד וכמ"ש רש"י פ"ק דקידושין דף י"ט ז"ל וכי משייר בה שוה פרוט' הוה קידושין אלמא הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול לייעד' לאחר זמן מדעתי' הוה כאומר לה קיבלו קידושין עכ"ל ואינו כאומר קיבלו קידושין אלא למי שהאדון יכול לייעדה אבל לא לאחר דאב לא נתרצה אלא לזה שיודע שיכול לייעדה ואי נימא דבנו קטן אינו בדין יעוד ה"ל כאחר וזה פשוט וברור: וראיתי בשו"ת נ"ב סי' ס"ב שהגאון בעל נ"ב וחתנו הגאון הקשו ג"כ מהך סוגיא מהו דמייעד לבנו קטן והקשו דהא יעוד ע"י אביו הוא ע"ש ואינו קושיא דאפי' אם הוא גדול לא מצי זכי אם אינו בתור' יעוד כיון דקידושין הראשונים לתורת יעוד ניתנו ולא למוסרה לקידושין לכל מי שירצה האדון וכמ"ש: והא דאמר ר' זירא א"כ מצינו אישות לקטן הוי מצי למפרך דהא בלא יעוד משכחת אישות לקטן ע"י זיכוי אלא דעדיפא מיני' מקשי דאי אינו מייע' א"כ אמאי קא ממעט ליה קרא. אלא אי קשיא הא קשיא בהא דאמר תיפשו' מיני' דמייעד ורב אשי מוקי לה ביבם קטן הא שפיר משכח' לה אישות בקטן והתורה ממעט ליה ממיתה: ונראה בזה לפי מ"ש בסי' מ"ד סק"ג גבי שפחה חצי' בת חורין דתפסי בה קידושין והבא עלי' אינו במיתה אלא בקורת תהי' ושם מבואר אצלינו דאם קידשה אחר תפסי בה קידושי שני דהא דבאשת איש לא תפסי קידושי אחר אמרו בש"ס פ' האומר דף ס"ד דאתי' מהיקשא דר' יונה דהוקש' כל עריות אהדדי ע"ש והיכא דליכא חיוב מיתה אינו בהיקשא דר' יונה וע"ש ואי נימ' דבקידושי קטן ע"י זיכוי התור' ממע' ממית' א"כ תפסי בה נמי קידושי אחר וכיון דתפסי בה קידושי אחר תו לית בה משום זכות א"כ לא הוי כלל אשת קטן וכמ"ש במשנה למלך כיוצא בזה בפ"ז מה"ל אישות ז"ל נסתפקתי באומר לחבירו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקידשה קידושי דרבנן או ספק קידושין מהו מי אמרינן דהוי קידושי דרבנן או ספק מקודשת או דלמא הוי שינוי בשליחות דמצי למימר המשלח אני לא עשיתיך שליח אלא בקידושי ודאי מן התורה שאם יבא אחר ויקדשנה שלא יהי' קידושין תופסין בה אבל קידושי דרבנן או ספק קידושין דקידושי אחר תופסין בה לא ניחא לי והוי שינוי בשליחותו ואינה מקודשת כלל עכ"ל וא"כ אי נימא דהתורה מיעטו ממיתה אינו אשת קטן כלל דלא הוי זיכוי כיון דקפידא הוי בזה לקידושין שקידושי אחר תפסי בה להכי איצטריך רב אשי לאוקמי ביבם בן ט' וקמ"ל קרא שלא יהי' בה דין אשת איש וכמ"ש תו' והא דקרי לה אשת קטן כבר כתב בשו"ת נ"ב משום דעשו ביאת קטן כמאמר בגדול וה"ל אשת איש מדרבנן וע"ש סי' ס"ב אבל אם ע"י זיכוי אינו אשת קטן כלל היכא קאמר פרט לאשת קטן וא"כ למסקנא דקאי על יבם קטן ולא מיעטה תורה ממיתה באשת קטן ע"י זיכוי א"כ הבא עלי' במיתה וקידושי אחר לא תפסי בה והדר ה"ל זכות וזכין לקטן ודו"ק: ובשו"ת נ"ב סי' ס"ג בשם חתנו הגאון הקשה לדברי ר"י בר"י למה תיקנו נישואין לחרש הרי יכול להיות בו קידושי תורה ע"י פקח שהרי בודאי אין חילוק בין אב לאחר לטעם דזכין לאדם שלא בפניו גם כלל גדול הוא דחרש כשם שכונס כך מוציא ולדברי ר"י בר"י משכחת שכונס ואינו מוציא שאם קידש לו אחר א"כ הוי קידושי תורה ע"ש: ולפי מ"ש בס' קצה"ח סי' רמ"ג סק"ו דבחרש אין מזכין ע"י אחר אלא דוקא בקטן דאתי לכלל דעת וכדאי' פ' איזהו נשך קטן דאתי לכלל שליחות אית לי' זכי' נכרי דלא אתי לכלל שליחות לית לי' זכי' וע"ש וא"כ בחרש ליכא כלל דין זכי'
. ס"ב (ב) אבל אם הי' לו בנים כשהוא עבד. בתו' חגיגה דף ב' ד"ה לא תהו בראה כו' הוכיחו שם דעבד חייב בפ"ו מדברי הירושלמי עבד מהו שישא במועד עד כל שהוא מצווה בפ"ו אסור לישא במועד ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתוב אף לכנען ע"ש ובמשנה למלך פ"י מה"ל מלכים ז"ל וראיתי להרב בעל חידושי שכתב על דברי תו' הללו וז"ל והוא דבר תמוה דהא אמרינן פ"ו לישראל ולא לבני נח כו' וצ"ע עכ"ל ודברים הללו שלא בהשגחה כי דברי תו' הם פשוטים שהדבר ידוע דאמרינן דכל מצות שנאמר' לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ היינו מסיני ואילך דכשבאו לסיני ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורם אבל עכו"ם ניטלה מהם כו' אך קודם סיני פשיטא דמצות פ"ו היתה מוטלת על בני נח כו' ומ"ש תו' ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב ואף לכנען כוונתם הוא דמלתא דפשיטא דעבד זה דמיירי התם בעבד שמל וטבל לשום עבדות שהרי ישראל גמור הוא ואף לאחר שבאו לסיני ונטלה מבני נח העבדים הם מוזהרים עלי' כדין ישראל דאיך יעלה על הדעת דבשביל שנטלה מבני נח יהיו פטורים העבדים שמלו וטבלו לשום עבדות וכל עצמם של תו' לא באו אלא לומר דהי'